גזר דין בתיק תפ"ח 38425-01-11

השופט א. ואגו:

הנאשם הורשע, לאור הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין , תשל"ז - 1977, והחזקת סכין לפי סעיף 186 (א) לחוק הנ"ל .

כתב האישום המתוקן, שעל פיו הורשע הנאשם, המיר את כתב האישום המקורי, שבגדרו  יוחסה לו עבירת רצח.

על פי כתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הודה הנאשם, היה הוא אסיר בכלא "דקל" בבאר שבע, וכאשר, ביום 2.1.11, סמוך לפני 18.00, שהה באזור המועדון בכלא, תוך שהוא נושא על גופו סכין מאולתר מוסתר, נכנס למועדון שרון קופמן (להלן: "המנוח"), אשר אף הוא נשא על גופו דוקרן מאולתר ממסמר.

כפי שניתן להבין, גם המנוח היה אסיר באותו בית כלא, יחד עם הנאשם, אך, משום מה, עובדה זו אינה מוצאת ביטוי בכתב האישום, שלא עולות  ממנו נסיבות הימצאו של המנוח במקום ובזמן המתוארים.

המנוח תקף את הנאשם, באמצעות הדוקרן, וגרם לו חבלות בצווארו בחזהו, ובמקומות נוספים, ואז שלף הנאשם את הדוקרן המאולתר שלו, דקר באמצעותו את המנוח, כשהוא נאבק בו, והשניים נפלו על הרצפה. במהלך המאבק, דקר את המנוח מספר דקירות, באמצעות הדוקרן, שתיים מהן בחזהו, ואחת מהן בוצעה כאשר הנאשם מצוי מעל גוף המנוח.

בסך הכל, דקר הנאשם את המנוח חמש דקירות, ואחת מהן, זו שבחזה שמאל, פגעה בלב, ובעורק הכלילי והביאה לדימום פנימי אצל המנוח, אשר נפטר בבית חולים סורוקה, לשם הובהל, לאחר שאסירים וסוהרים הצליחו להרחיק את הנאשם מעליו, כשהבחינו במאבק המתואר לעיל.

במסגרת הסדר הטיעון, הוסכם גם על עתירה משותפת, של באי כח הצדדים, במישור העונשי, ובגדרה הומלץ להטיל עליו 7.5 שנות מאסר שיצטברו לתקופת המאסר אותה ריצה בזמן ביצוע העבירה, וכן, להטיל עליו מאסר מותנה לפי שיקול דעת בית המשפט.

הסדר הטיעון, שכאמור, המיר את האישום מרצח בכוונה תחילה לאישום של הריגה, ושכלל המלצה עונשית הרחוקה מעונש המקסימום לעבירה זו (שהוא 20 שנות מאסר), מיוסד, בעיקרו, על קושי ראייתי ניכר שהתביעה התמודדה איתו, כאשר, עיקר הראיות לביסוס האישום נמצאו בגרסתו של הנאשם עצמו, ותיאורו את השתלשלות הדברים וכאשר, אין בנמצא עדויות אובייקטיביות חיצוניות להזים גרסה זו.

הנאשם טען להגנה עצמית, בכך שהמנוח תקף אותו ראשון עם דוקרן, והוא אף נפצע כתוצאה מכך, ואולם, אין ניתן לחלוק על כך, שבסופו של האירוע, וכאשר הנאשם שלף, מצידו, את הדוקרן שהחזיק, קופדו חייו של המנוח, בעוד שהנאשם נפצע באורח לא חמור, והחלים מהפגיעה (צילומי החבלות בגופו הוגשו במסגרת ראיות ההגנה לעונש).

התובעת המלומדה, עו"ד וינשטין, ציינה בפנינו, בגילוי לב, כי רשויות החקירה לא הצליחו להגיע לחקר האמת במלואה, בפרשה העגומה הזו. אין מידע מהו הרקע לסכסוך, וכל שידוע הוא שבין השניים היתה הכרות קודמת כלשהי. כמו כן, אין ידיעה באשר לאופן השתלשלות התקרית בפועל, מעבר לתיאורי הנאשם, ועדותו של סוהר שהגיע למקום לקראת סיום, ורק ראה את הנאשם מעל המנוח, כנראה מבצע את הדקירה האחרונה המיוחסת לו. הממצאים בזירה אינם סותרים את גרסת הנאשם, ואילו אסירים ששהו במקום, וכנראה היו עדי ראייה, מילאו פיהם מים.

בהינתן מערך ראיות בעייתי זה, וכאשר לנאשם אין עבר פלילי משמעותי בתחום האלימות (על פי גיליון ההרשעות שלו שהוגש, רקעו הוא בעבירות רכוש קלות יחסית, אף כי הורשע בעבר בהחזקת סכין), סבורה המאשימה, כי הסדר הטיעון, גם במישור העונש, מצוי בגדר הסביר, בנסיבות הספציפיות, ויש לאמצו.

משפחת הקורבן, כפי זכותם לפי חוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א- 2001, נתנה עמדתה, ואף הוגשה בפנינו הצהרת נפגע מטעמה, כמשמעותה בסעיף 18 לחוק הנ"ל, והמשפחה מתנגדת נחרצות להסדר.

בני משפחת המנוח תיארו את הסבל והמצוקה הרגשית, אליהם נקלעו בעטייו של המוות הפתאומי והטראגי של יקירם, ואת קיפוד תקוותיהם ביחס לעתידו של המנוח, שאף הוא היה בחור צעיר, שלדברי המשפחה הגיע סוף סוף להחלטה לשנות את אורחות חייו ושוב לא יוכל לממש זאת, ולבנות לעצמו עתיד טוב. לטעמה של המשפחה, מדובר ברצח לכל דבר, ואין הם יכולים להשלים עם העונש המקל שהסדר הטיעון ממליץ עליו.

הסנגור, עו"ד ליבדרו, שאף הוא ביקש לאמץ את הסדר הטיעון, והצטרף לדברי התובעת, ציין, כי הוא ער לעמדת משפחת המנוח, וניכר שדבריהם יוצאים מהלב, אך לטעמו, אין בכך להקהות את הבעייתיות  בראיות, ובחינה אובייקטיבית של הנסיבות, תצדיק  מימוש ההסדר ומתן תוקף לו.

עמדת ההגנה היא, שהנאשם, שמהרגע הראשון טען להגנה עצמית, יכול היה למצוא מותו באותה תקרית, כשם שאירע למנוח, וכי, אף הוא היה בסיכון חיים ממשי במהלך האירוע. לנוכח הפגיעות המרובות בגופו הוא, והעובדה, המוסכמת כיום, שהמנוח תקף אותו ראשון, ולנוכח ההסכמה שהנאשם שלף את הדוקרן שלו רק בעקבות תקיפתו עם דוקרן בידי המנוח, גורס עו"ד ליבדרו, כי בעצם ההסכמה להסדר הטיעון, ולעונש של שנות מאסר ארוכות, ויתר מרשו על אפשרות ממשית, כהגדרתו, לצאת זכאי בדין לו היה מנהל המשפט עד תום.

הסנגור הוסיף ופירט את העומק והיסודיות שבהם נבחן התיק, וההסדר המוצע, על ידי רשויות התביעה, ובכירי הפרקליטות במחוז, וכי התקבלה החלטה מושכלת ונכונה.

באשר לעונש המומלץ, שעל פניו נראה מקל, כשעסקינן בעבירת הריגה, גורס עו"ד ליבדרו, כי בנסיבות הקיימות והספציפיות, אין מדובר בעונש הנוטה לקולא, אלא, אולי להיפך, משום שהמקרה בהחלט גבולי, על סיפה של הגנה עצמית, שכידוע, יכול שתקנה פטור מוחלט מאחריות פלילית, מקום בו ההגנה הזו תוכר לנאשם.

הסנגור הטעים, כי האירוע התרחש 26 יום לפני שמרשו צפוי היה להשתחרר מהמאסר, לחזור לבית אימו ולפתוח דף חדש בחייו, ועל כן גם הוא נקלע למצוקה קשה, בעטייו של המאבק הטראגי שהתפתח בינו לבין המנוח, וכעת צפוי הוא לרצות מאסר עוד שנים ארוכות, תחת השחרור המיוחל שלו ציפה.